ברשת, כמו בחיים האמיתיים, כדי להצטרף לקבוצה מגובשת ולהפוך חבר שווה בה עליך קודם כל לכבד את כלליה. אחד הכללים שכדאי לשנן: צריך להיות יחס הגיוני בין מה שנתת לקהילה לבין מה שאתה מצפה לקבל ממנה.

ארז וולף הוא אחד האנשים היותר פעלתנים בסצינת הבלוגים ובקהילת הוורדפרס. הוא עוסק, בין השאר, בבניית אתרים ובלוגים, ותרם כמה וכמה פתרונות ורעיונות שבלוגרים ובוני אתרים אחרים משתמשים בהם. אני מנחש שכל אחד מכם גלש לעשרות אתרים ובלוגים (ואולי הרבה יותר) שכללו משהו שוולף תרם.

אם קרע במרחב החלל והזמן (סליחה, אני חובב Dr. Who) היה מוחק יום אחד מהיקום את ארז וולף וכל הדברים שעשה היו נעלמים ללא זכר, קשה היה שלא לשים לב לזה (אם אתם לא מכירים את ד"ר הו תחשבו על "חזרה לעתיד"). היינו גולשים לכל מיני אתרים ומקבלים הודעות 404. אתרים אחרים היו נראים פחות טוב או פועלים פחות טוב.
ארז הוא רק דוגמא. יכולתי באותה מידה לספר על תריסר אנשים אחרים, חלקם חברים טובים (אני לא נותן רשימה בעיקר מחשש שאשכח מישהו) שאפשר לראות את טביעת האצבע שלהם ברחבי הרשת העברית. בחרתי לפתוח עם ארז בגלל הפוסט "ספאמר אחותך" שפרסם היום, שנגע בדרך אגב בדיוק בנושא בו אני בחרתי לעסוק.

בשם האיזון הקדוש

ארז מתייחס בפוסט שלו ל"ויכוח" מהזמן האחרון, בין מה שאפשר להגדיר לצורך הדיון כאסכולות שונות של שיווק ברשת (והניסוח שלי מאד דיפלומטי לא בגלל שאין לי דעה או שאני חושש לנקוט צד, אלא כי זה פשוט לא רלוונטי לפוסט. ואם מישהו ינסה לריב עם מישהו בטוקבקים אני אמחק בלי חשבון).

ברשותכם, אני רוצה להתעכב על משפט אחד בפוסט:

"אני חייב להודות שהרגיז אותי שחבורה של אפסים ועוד כמה נלווים, שמעולם לא הועילו לאיש ברשת מלבד לעצמם, קראו לי ספאמר."

ובכן, אין מדד מקובל ומוסכם לכמות ו/או לאיכות התרומה של אנשים לרשת. מצד שני, גם אין מדד מקובל ומוסכם ליופי, ובכל זאת אם אומר שגולדה מאיר עה"ש הייתה יפה יותר מאנג'לינה ג'ולי (תבדל לחיים ארוכים), כל בר דעת היה אומר שמשהו דפוק אצלי.

אני גם בטוח שלמקרא הדברים של ארז, היו רבים שהנהנו בהסכמה. הוא אמר דברים שרבים יכולים להזדהות איתם, ולא ביחס למקרים הספציפיים עליהם ארז מדבר אלא באופן כללי הרבה יותר. הרבה אנשים שאני מכיר מדברים בסלידה על מה שהם תופסים כאופורטוניזם וכחוצפה מצד גופים ואנשים שונים שמבצעים פעילות מסחרית ברשת.

לא שזה דבר רע להתפרנס מפעילות באינטרנט – להפך, כולנו בעד. השאלה היא א) מהם האמצעים שמשמשים להשגת המטרה הזו, וגם ב) האם יש איזון בין מה שאתה נותן ומה שאתה מצפה לקבל. וכן, יש גם חשיבות לפז"ם, אם כי לא מהסיבות שחלק מהאנשים חושבים עליהן.

המתעלקים

נכון, באינטרנט אין חוקים, אבל יש נורמות וכללי התנהגות – מה שפעם היה מקובל לכנות "נטיקט" (Netiquette). באינטרנט אין משטרה, אבל ישנן קהילות וכדי להיות חלק מקהילה עליך ללמוד את השפה שלה ולציית לכללי ההתנהגות המוסכמים בין חבריה.

לדוגמא, אם אתה מנסה להשתלב בקהילה מגובשת של משתפי קבצים, שבה מקובל לא רק לקחת אלא גם לתת (לא רק להוריד קבצים אלא גם להעלות), מהר מאד תגלה שלהיות סוציומט זו אסטרטגיה נפסדת – פשוט יחסמו אותך. גם תקבל שם יפה: "מתעלק" (Leecher).

המתעלקים לעיתים קרובות לא מודעים לכך שהפרו את הכללים, ועלולים להיעלב מאד. זה לא שונה מכל מקרה של אדם שעושה ניסיון מגושם ולא מוצלח להצטרף לקבוצה ונדחה על-ידה – זה תמיד מעליב. לכל קהילה יש "מטבע" אחרת, ושער החליפין יכול להיות גבוה יותר ופחות, אבל לעולם אין ארוחות חינם.

יותר מסתם תן וקח

קהילות אינטרנטיות מגובשות הן לא חונטות סגורות או מקבילות אינטרטיות של כנופיות רחוב. בשביל להתקבל אליהן לא צריך ברית דם ולא לירות במישהו מהכנופיה היריבה. כדאי, לעומת זאת, להקשיב לפני שמדברים, לקרוא לפני שכותבים ולתת לפני שלוקחים.

למען הסר ספק, ה"לתת" הוא לא לתת גאדג'טים במתנה ולא להתחנף לחברי קהילה וותיקים. לתת זה ליצור משהו, להביא תועלת למישהו, לתת מעצמך, לתרום ידע, להיות מעניין או אפילו לספר בדיחות מצחיקות.

מצטרפים חדשים לקהילות, בשלב בו הם נמצאים עדיין בשוליהן, נוהגים לקונן על כך ש"הוותיקים לא נותנים לחדשים להיכנס". אבל כמו בצה"ל, חשיבות הפז"ם היא לא רק בגלל הזמן שחלף אלא בעיקר בגלל מה שעשית בו. יותר מזה: ברשת, בניגוד למקובל בדרך-כלל בצבא, תמיד יימצא מי שיעזור ל"צעירים", יחנוך וידחוף אותם, יפרגן ויקשר, ימליץ ויחבר. גולשים וותיקים מחבבים וחומלים על האיילות המפוחדות – אלו הפילים בחנות החרסינה אליהם אין להם סבלנות.

ואם התנהלות מגושמת או לא מתחשבת היא Turn Off, אז להסתכסך עם שחקנים וותיקים בקהילה, במגרש הביתי שלהם, זו דרך בטוחה להביך את עצמך. הם לא רק מכירים טוב יותר את כללי המשחק – הם עזרו ליצור אותו. הם לא רק עשו משהו ברשת, הם חלק מאותו משהו.