מנקודת המבט של KLOUT, לפחות, הפכתי בשבועיים האחרונים למחובר ומשפיע כמעט כמו גדי שמשון, גיבור תרבות מקומי ומעמודי-התווך של שני דברים לפחות. זו לא הייתה המטרה – סתם תופעת לוואי נעימה של משהו שעשיתי בשעות הפנאי – אבל אולי אפשר ללמוד מזה כמה עקרונות כלליים יותר על התנהלות נכונה ברשת.

אפשר להתווכח כמה חוות הדעת של KLOUT שווה, אבל בסך-הכל מדובר באחד הכלים המוערכים בתחומו (מדידת השפעה במדיה חברתית), והוא לא היחיד שמרמז על המגמה הזו. קשה להניח שבאמת הפכתי מקושר כמו גדי, אבל מספיק מבט אחד בגרף כדי לראות ש"משהו" משמעותי קרה ב-17 הימים האחרונים.

ניסיון ושיקול דעת מול כוח מתפרץ. גדי שמשון ואני ב-KLOUT.

המגמה שהגרף מציג, אם פורטים לפרטים, כוללת עלייה דרמטית במספר העוקבים, ריטווטים, לייקים, Favorites, אזכורים וכו'. באמת, חלומו הרטוב של כל ממ"ח. וכמו כל הדברים הטובים באמת – זה קרה בצורה לא מתוכננת (אם כי לאו דווקא בלתי מודעת לעצמה), כתופעת לוואי לפעילות טבעית בטוויטר ובפייסבוק.

אישית, אני חושב שפעילות מדיה חברתית מוצלחת היא כאשר אתה מצליח להניע אנשים אחרים – לא לבנות פרופילים חזקים, למרות שזה בוודאי לא מזיק. אני גם חושב שנתונים גולמיים על מספר עוקבים / חברים / ריטוויטים וכו' לא מלמדים יותר מדי על החשיבות של משתמש מסוים ברשת חברתית. מה שמעניין הוא לא כמה בוטים עוקבים אחריך אלא עד כמה ועל מי אתה משפיע. נושא לו אפשר להקדיש כמה פוסטים נפרדים.

כך תרכוש ידידים והשפעה במדיה החברתית

J14 (מחאת האוהלים) תפס אותי באחת השעות הפחות נעימות של החיים, בעיצומן של בעיות בריאות שהגבילו אותי ואת היכולת שלי להשתתף כראוי באירוע הכי מסעיר שהתרחש כאן כבר הרבה הרבה שנים. עברו שבועיים לערך עד שהתחלתי לחזור לעצמי, אבל כשזה קרה (ערב הפגנת ה-150 אלף), הפשלתי שרוולים והתחלתי "לעבוד".

ב-17 הימים שחלפו עקבתי ושיתפתי אחרי ואת הנעשה בתקשורת המסחרית, בבלוגים, ובאינטרנט בכלל. סיפקתי מדי פעם דיווחים "מהשטח", ממאהלי רוטשילד ולוינסקי הקרובים למקום מגורי. ביקרתי גם במאהלים של ככר המדינה ושדרות נורדאו. בחלק מהמקרים צילמתי תמונות והעליתי אותן לרשת.

את השירים שניגנתי לעצמי ברקע, תוך כדי, ליקטתי ב"פלייליסט המהפכה" שיצרתי ב-YouTube. מדי פעם המלצתי לאנשים על שירים מתוך רשימת ההשמעה, וגם אימבדתי את חלקם בבלוג שלי (המלצה מיוחדת: סאני של נתי שחר. נוקב). פרסמתי גם כמה פוסטים בבלוג, שבהם כתבתי על המחאה, קישרתי למקורות שונים אודותיה וכו'. בתוך ימים מרגע שהתנעתי, החלו אנשים לומר לי שאני (ו/או זוגתי שהשלימה אותי, כגיל) הפכנו למקור המידע העיקרי שלהם בענייני המחאה.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

מטבע הדברים, התדירות הגבוהה של פעילות כזו מחייבת לעמוד בסטנדרט איכותי גבוה, כי אם אתה משעמם ו"מציף" אתה מאונפל או מקבל את ה-hide או ה-bounce. אתה חייב להיות מעניין, שימושי, מרגש או מצחיק אם אתה מתכוון להציג את הפרצוף שלך לאנשים מספר רב של פעמים במהלך כל יום ולאלץ אותם להעביר לנגד עיניהם דברים שכתבת.

בסך-הכל הטכניקות של יצירת "נוכחות", "ניראות", "באזז", "שיחה" וכל שאר מטבעות הלשון השחוקות, הן לא סודיות וגם לא מסובכות. מה שחשוב באמת הם הקהל והתכנים – למי הגעת ומה נתת להם. חשיפה גדולה ("הפצה") שמתבזבזת על קהל לא-מתאים או על תוכן ירוד, היא ספאם. מה לעשות, שבשביל להיות אהוד לא מספיק רק "לדבר את השפה" אלא גם כדאי שתביא איזושהי תועלת.

בקיצור: אם גם אתם רוצים להיות מקושרים כמו גדי שמשון – דברו על המחאה ונסו להביא אתכם משהו חדש. לעשות את זה במשך 17 יום זו התחלה טובה.